דיור חברתי בערי פיתוח

                                                                       דיור חברתי בערי פיתוח
                                                                              ד"ר ארז צפדיה
                                                            המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית, מכללת ספיר
                                                                      במקום: מתכננים למען זכויות תכנון

התהליכים שהביאו את המצב למה שהוא היום ואפיון הבעיות העיקריות

מאז הקמתן שימשו ערי הפיתוח ליישוב מהגרים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך. תפקיד זה עוצב כנגזרת של מספר תהליכים מרכזיים:

- ייהוד המרחב, ובעיקר ייהוד הגליל, הנגב ואזור הגבול עם ירדן;

- מצאי זמין של קרקעות מדינה, חלקן נכסי נפקדים וחלקן קרקעות שהופקעו מפלסטינים אזרחי המדינה;

- ביקושים נמוכים לנכסים בערי הפיתוח;

- מגמות של עזיבת תושבים את ערי הפיתוח, לרוב כתוצאה מאפשרויות תעסוקה מוגבלות.

התהליכים הללו יצרו מוטיבציה בקרב הנהגת המדינה להפנות אל ערי הפיתוח אוכלוסייה מהגרת, באמצעות אספקה של דיור חברתי, לרוב בדמות דיור ציבורי. בשנות החמישים, עם הקמתן של העיירות, מוסדות המדינה תכננו ובנו באמצעות חברות ממשלתיות דירות קטנות יחסית, לרוב שיכונים, שנותרו בבעלות המדינה והושכרו כדיור ציבורי. הדירות אוכלסו בעיקר במהגרים יהודים ממדינות מוסלמיות (מזרחים), לרוב בניגוד לרצונם או בלית ברירה[1]. בשנות התשעים, עם הגעתם של יוצאי ברה"מ לשעבר, שוב שימשו ערי הפיתוח בקליטתם, הפעם באמצעות רכישת דירות חדשות בידי משרד הבינוי והשיכון – דירות שנבנו במסגרת הועדות לבנייה למגורים (ול"לים), ניתנה לקבלנים התחייבות מדינה לרוכשן, והן הועברו לידי חברות הדיור הציבורי לשם השכרתן למהגרים ממצב חברתי-כלכלי נמוך. בסך הכל התווספו בשנות התשעים בערי הפיתוח כ- 30,000 יחידות דיור בדיור הציבורי, ורובן הושכרו למהגרים קשישים, נכים וממצב חברתי-כלכלי נמוך[2].

בין התקופות האלה – שנות החמישים ושנות התשעים, נעשו מאמצים רבים למנוע עזיבת תושבים את ערי הפיתוח. אחד האמצעים החשובים במאמץ היה פרויקט בנה ביתך, שהעניק לתושביי ערי הפיתוח את הזכות לבנות את ביתם הפרטי על קרקעות מדינה ששווקו במחיר נמוך. למרות המאמץ, מרבית תשומת הלב הממשלתית הועברה אל השטחים, וההתנחלויות הפכו למקומות בהן מתממש בפועל מושג הדיור החברתי. במקביל הואץ תהליך ייהוד הגליל באמצעות יישובים קהילתיים (מצפים) שיצרו אלטרנטיבה בעלת דימוי איכותי יותר ביחס לערי הפיתוח.[3]

מגמות ההפרטה של שנות התשעים והאלפיים הקרינו גם על תחום הדיור בערי הפיתוח: מגמות מואצות של מכירת דיור ציבורי לדייריהם, תוך דחייתם של ניסיונות להוזיל את מחירי הדירות, הקטינו את מלאי הדיור הציבורי בערי הפיתוח. לצד מכירת הדירות, נמנעו חברות הדיור הציבורי מלתחזק כהלכה את הדירות, דבר שהביא להזנחתן, כמו גם הזנחת סביבתן.[4]

הזנחה זו הביאה להוזלת מחירי הדיור בשכונות הותיקות של ערי הפיתוח – שכונות הממוקמות במרכזי הערים. כיום השכונות הותיקות מושכות אליהן אוכלוסייה חרדית שמגיעה מחוץ לערי הפיתוח, לכדי יצירת שכונות חרדיות הומוגניות[5]. האוכלוסייה הותיקה של ערי הפיתוח מעתיקה מגוריה אל מחוץ לערים – בעיקר אל הרחבות קהילתיות ביישובים הכפריים הסמוכים, או אל שכונות חדשות הנבנות בערי הפיתוח. השכונות החדשות מציעות תנאי דיור נוחים, דירות גדולות ובתים צמודי קרקע גדולים, במחיר יקר ביחס לשכונות הותיקות, אך זול ביחס לערים במרכז הארץ. אם נבנות שכונות חדשות ובהן דירות קטנות, קיים חשש שהן תמשוכנה אוכלוסייה חרדית, כפי שקרה בבית שמש, וכפי שמסתמן בשכונה חדשה המשווקת עתה באופקים.

ראוי בהקשר זה להדגיש כי כל קבוצות האוכלוסייה בחברה בישראל ראויות לדיור איכותי במחיר סביר, ובכללן האוכלוסייה החרדית. אולם, ראוי גם לתת את הדעת כי בערי הפיתוח יש יחסית אוכלוסייה גדולה הזקוקה לסיוע חברתי, והדבר מטיל משא כבד על כתפיהן הדלות של הרשויות המקומיות.[6] אין זה נכון, לשיטתי, ליצור תמריץ למשיכת אוכלוסייה שרבים ממנה יזדקקו אף הם לסיוע שירותי הרווחה ברשויות המקומיות.

מתיאור זה עולות מספר דילמות:

ראשי ערי הפיתוח מעוניינים בהמשך הקמה של שכונות חדשות המציעות תנאי דיור איכותיים, כדי להשאיר את האוכלוסייה החזקה. שאיפה זו משתלבת עם ההצהרות הממשלתיות על שיפור מערך התחבורה, שיהפוך את ערי הפיתוח לערי שינה המציעות איכות דיור משופרת;

ראשי ערי הפיתוח נמנעים מהקמה של דירות קטנות, שמא תמשוכנה אוכלוסייה חלשה, בעיקר אוכלוסייה חרדית;

הדור הצעיר בערי הפיתוח אינו מסוגל לממן רכישת דירות ובתים בשכונות החדשות, בגלל מחירן;

הדור הצעיר מדיר רגליו מהשכונות הותיקות, המוזנחות והמתחרדות.

התוצאה – הדור הצעיר דורש דירות קטנות במחיר סביר בשכונות החדשות, וראשי הרשויות מתנגדים לכך. זהו הרקע למחאת הדור הצעיר בערי הפיתוח.

ביקורת על פתרונות המוצעים כעת

פיתרון לבעיית מחירי הדיור מוצע כיום בידי הממשלה ומוסדות המדינה באמצעות תוכניות ארוכות טווח ותוכניות קצרות טווח.

ניתן לאתר ארבע תוכניות ממשלתיות להתמודדות עם מצוקת הדיור: חוק תכנון ובנייה חדש; תמ"א 38 – חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה; וד"לים וסיוע בסכום של 100,000 ₪ לרכישת דירה ראשונה. כולן, לשיטתי, תפגענה במרקם העדין של ההרכב האוכלוסייה בערי הפיתוח, ולא יתנו מענה לצורכי הדור הצעיר.

חוק התכנון והבנייה החדש מבקש להגדיל את סמכויות התכנון של הרשויות המקומיות. סמכות זו מותנית בעמידה בדרישות הסמכה, הכוללת הוכחה של הרשויות המקומיות להעמיד מערכת תכנון מקומית מקצועית ויעילה. ברשויות שלא תעמודנה במבחן ההסמכה ימנה שר הפנים ועדת תכנון קרואה, שלמעשה תשלול מן ההנהגה הנבחרת את זכויות התכנון המקומיות.

מבט על מפת הועדות הקרואות וראשי הרשויות הממונים בידי משרד הפנים בשנים האחרונות מצביע כי לראשי רשויות בערי הפיתוח יש סיכוי יחסית גבוה להדחה. הסיבות הן אי עמידה בתקציב בגלל העדר מקורות הכנסה וצמצום מתמשך של מענקים לרשויות חלשות יחסית. בתנאים שכאלה הסיכוי לעמוד במבחן ההסמכה של ועדות התכנון המקומיות  נמוך, ומכאן שהסיכוי שדווקא בערי פיתוח תמוננה ועדות תכנון קרואות הוא רב. ועדות שכאלה לא תכרנה את הצרכים המקומיים, ולכן יש חשש רב שהמניע לפעולתן יהיה האינטרס של משרד הפנים והאוצר. ככאלה, הן אינן עשויות לפתור מצוקות דיור מקומיות, ואף להחזיר את ערי הפיתוח לתפקידן ההיסטורי – מרכזי מגורים לאוכלוסיות חלשות יחסית – הפעם אוכלוסייה חרדית.[7]

תמ"א 38 – התוכנית לחיזוק מבנים נגד רעידות אדמה, מבקשת לאפשר תוספת קומות בבנייני מגורים ישנים, בתמורה לחיזוקן נגד רעידות אדמה. ההיתכנות הכלכלית שקבלנים יסכימו לחזק מבנים בערי הפיתוח נמוך: ערכי הקרקע נמוכים והביקוש בשכונות הותיקות – בהן מרוכזים המבנים הישנים הזקוקים לחיזוק, נמוך מאוד.[8] כך שגם תוכנית זו אין בה כדי לאפשר פתרון לבעיות הדיור בערי הפיתוח.

הוד"לים – אותן ועדות תכנון עוקפות חוק התכנון והבנייה שתתכננה באופן מהיר בקרקעות מנהל מקרעי ישראל מופשרות לבנייה, הן בבחינת אסון לערי הפיתוח. הניסיון של הול"לים – הגרסה המוקדמת של הוד"לים שפעלה בשנות התשעים כדי לפתור את משבר הדיור שפקד את ישראל עם הגעת יוצאי ברה"מ לשעבר, מלמד שההשפעה הרבה וההרסנית ביותר של הוד"לים תהיה בערי הפיתוח. יש בסמיכות להן מצאי גדול של קרקעות בלתי מפותחות, וזולות. ההרכב של הוד"לים לא יכלול בתוכו נציגות מקומית רחבה, ולכן האינטרסים המקומיים לא ישמרו. בעטיין של הול"לים בשנות התשעים נבנו בערי הפיתוח פי- 3.5 יותר דירות (ביחס למספר התושבים), רובן קטנות, וכאמור 30,000 מתוכן לא נמכרו והועברו לדיור ציבורי – בעיקר לשיכונה של אוכלוסייה מהגרת חלשה.[9] יש חשש אמיתי שהוד"לים ייצרו תוצרים דומים, אלא שהפעם הדירות הקטנות שתיבנינה בערי הפיתוח תשמשנה בעיקר אוכלוסייה חרדית.

סיוע ברכישת דירה בסכום של 100,000 ש"ח בפריפריה – באביב 2011 הודיע הממשלה על תוכנית סיוע לרכישת דירה ראשונה ביישובים בפריפריה בסכום של 100,000 ש"ח. חלק גדול מן היישובים הם ערי פיתוח. ראשית, חלק מן הסיוע מוקנה עבור הקרקע – כ- 40,000 ש"ח, דהיינו הנחה לקבלנים, שרק חלקה יטיב עם הרוכשים. שנית, ניסיון העבר הוכיח שסיוע מן הסוג הזה יוצר עודף בנייה – הרבה יותר מן הצורך המקומי. לכשנגמרת תוכנית הסיוע, נותר אחריה מלאי גדול של דיור ריק. מעבר לכך, קיים חשש שמא הטבה מסוג זה תמשוך אל ערי הפיתוח אוכלוסייה חלשה נוספת.[10]

על אף העובדה שארבע התוכניות הללו עלולות לפגוע יותר מאשר להועיל לערי הפיתוח, הן משתלבות בתוכנית שיפור מערך התחבורה בין מרכז הארץ לפריפריה. בבסיסה ההנחה שתושביי ערי הפיתוח ימוממו אל המרכז לצרכי תעסוקה, והערים עצמן תצענה דיור איכותי במחיר סביר. כאמור, מניתוח שלושת התוכניות, הדבר נועד לכישלון.

פתרון אותו מעלים מארגני המחאה בדמות דיור בהישג יד, אינו הולם את צרכי ערי הפיתוח. דיור בהישג יד מבוסס על שיתוף פעולה בין רשויות התכנון, הרשויות המקומיות, הקבלנים והתושבים – במטרה למצוא נוסחא שתאפשר להקצות חלק מן הדירות בפרויקטים חדשים למגורים לאוכלוסייה שידה אינה משגת דיור. הרעיון המרכזי הוא שמכירת הדירות הרגילות והרווח עליהן יסייעו בהפחתת המחיר על הדירות הקטנות. פתרון שכזה אפשרי במקום בו ערך הקרקע גבוה, הביקוש לדיור רב, ומכאן שרווחי הקבלנים על כל יחידת דיור גבוה במיוחד – דבר המאפשר את מכירת הדירות הקטנות יותר במחיר מוזל. לא כך הם פני הדברים בערי הפיתוח: הביקושים הנמוכים יחסית ומחיר הדירות הנמוך יחסית, אינם מאפשרים לקבלנים למכור חלק מן הדירות במחיר מוזל.

הדרישה לסיוע מצד המדינה, בדמות מימון, כדי לאפשר דיור בהישג יד, מעלה את החשש שמא הדירות הזולות תמשוכנה אליהן אוכלוסייה חלשה מחוץ לערי הפיתוח – אוכלוסייה שתטיל עול נוסף על קופותיהן המדולדלות של הרשויות המקומיות. חלק מראשי הרשויות בערי הפיתוח מביעים את התנגדותם לבניית דירות קטנות, מהסיבות שצוינו לעיל.

הצגת הצעות לפיתרון

משבר הדיור בערי הפיתוח הוא סימפטום לבעיות עמוקות יותר, הנגזרות מתפיסתן של ערי הפיתוח בעבר כאמצעי לייהוד המרחב ומן המדיניות החברתית-כלכלית של שלושת העשורים האחרונים שפגעה בכלל האוכלוסייה במדינת ישראל, ובאופן מיוחד בערי הפיתוח. לכן, דרוש שינוי עומק במדיניות החברתית-כלכלית (חינוך, בריאות, תעסוקה, פיתוח יצירה תרבותית-מקומית, תחבורה), ואין להסתפק בהתמקדות בנושאי דיור בלבד. בתוך שינוי העומק, אבני הדרך של מדיניות הדיור הן:

-         יש הכרח לייצר שיתוף פעולה בין ראשי הרשויות לבין התושבים בכלל והתושבים הצעירים בפרט;

-         לערי הפיתוח אין מצאי משאבים זמינים לטפל בעצמן בסוגיות הדיור. נדרשת מעורבות ציבורית רחבה יותר, והשקעת משאבים ציבוריים;

-         הפעלה של כל כלי בתחום מדיניות הדיור חייבת להישקל אל מול האינטרסים המקומיים, שמיוצגים לרוב בעמדותיהם של חלק מראשי ערי הפיתוח (למשל מאיר כהן ראש העיר דימונה הוא דובר רהוט של העמדות הללו). בראש ובראשונה החשש מפני משיכה של אוכלוסיה חלשה והברחת האוכלוסייה החזקה.

-         אי אפשר לתכנן בערי הפיתוח מעל ובלעדיי התושבים והרשויות המקומיות;

-         למרות האמור לעיל, עקרונות בסיסיים של דיור בהישג יד חייבים להיכלל בעיצוב מדיניות הדיור בערי הפיתוח, תוך בחינה מתמדת של התאמתם לאינטרסים והצרכים המקומיים. בכלל זה יש לבחון יצירת תמהיל חברתי, התחדשות עירונית, הימנעות מהקמת שכונות חדשות שיעצימו את ההתבדלות החברתית, התאמה לצרכי כלל האוכלוסייה ובכללה זו הענייה ביותר;

-         מדיניות הדיור בערי הפיתוח איננה מנותקת מן המתרחש בתחום בסביבתן הגיאוגרפית, בעיקר ההרחבות הקהילתיות ביישובים הכפריים והפעלתן של ועדות קבלה.

 מדיניות הדיור החברתי בערי הפיתוח צריכה אפוא להתמקד בהתחדשות עירונית בשכונות הותיקות. השכונות הותיקות הן אלו שמציעות כיום דירות יחסית קטנות לאלו החדשות הנבנות בשולי ערי הפיתוח. אולם, מצבן הירוד של השכונות מביא את צערי ערי הפיתוח להדרת רגליהם משכונות אלה. המטרה אפוא, למנף את עקרונות ההתחדשות העירונית ככלי למשיכת אוכלוסייה מקומית צעירה, ובהמשך אף למשיכת אוכלוסייה צעירה מחוץ לערי הפיתוח.

במונח התחדשות עירונית אני מתכוון לריכוז מאמצי פיתוח בשכונות הותיקות במטרה ליצור שיפור מערך חיים כולל, בדגש על צרכים של משפחות צעירות. צרכים אלו כוללים חינוך איכותי, סביבה נקייה ונעימת מראה, תרבות פנאי לילדים, צעירים והוריהם, שיפור מערך התחבורה, שיפור תשתיות הדיור – ובכללן שינוי עומק בתפיסת הדיור הציבורי. אסקור כל אחד מן התחומים:

חינוך: מוסדות החינוך בשכונות הותיקות אמורים למשוך אליהם את הורי הילדים. תעדוף של מוסדות חינוך מצריך השקעה בתשתיות פיזיות. במקביל, פתיחת מגמות לימוד איכותיות, ויצירת מוסדות חינוך קהילתיים הנשענים על מעורבות הורים גבוהה. אין די בהצהרות: על ראשי הרשויות לסמן את מוסדות החינוך בשכונות הותיקות כנושאי דגל המצוינות בכל יישוב – וזאת כתחליף למגמה השולטת ולפיה בתי ספר חדשים, הנבנים בשכונות החדשות, נהנים ממסלולי לימוד ייחודיים ואטרקטיביים.

סביבה נקייה ונעימת מראה: הכוונה להיבטים הפיזיים של השכונות הותיקות, הסובלות כיום מהזנחה. ריכוז פארקי המשחקים בכל עיר בשכונות הותיקות, יצירת גינות עירוניות, שיפור חזות המבנים הציבוריים, מדרכות, כבישים, מעגלי תנועה ועוד. מימון ציבורי לכך הכרחי. אבל יש להתנות אישורי בנייה בשכונות החדשות בחיוב הקבלנים לשקם תשתיות פיזיות בשכונות הותיקות. ייתכן ויהיה צורך לייצר קריטריונים המגדירים את גודל ההשקעה הנדרש מכל קבלן כפונקציה של גודל שטח הבנייה של הקבלן בשכונות החדשות. ייתכן וניתן יהיה לכרוך את שיווק הקרקעות בשכונות החדשות בתרומה להשקעות בשכונות הותיקות.

תרבות פנאי לילדים, צעירים והורים: ככלל, ראוי לחייב הקמה של כל פעילות תרבותית רק בשכונות החדשות, ולאסור בנייה של מוסדות תרבות בשכונות החדשות. בעוד השכונות החדשות משמשות למגורים איכותיים, החיים העירוניים, המשלבים מגורים ופעילות מסחרית ותרבותית, חייבים להתקיים בשכונות הותיקות.

שיפור מערך התחבורה: כולל שיפוץ כבישים, מסלולי אופניים, מעגלי תנועה לשם האטת מהירות הנסיעה, ובהתאם לגודל היישוב ומידת התלות שלו בסביבה הקרובה והרחוקה לצרכי תעסוקה ורכישת שירותים, גם שיפור מערך התחבורה הציבורית.

שיפור תשתיות הדיור: אין זה סביר לצפות מזוג צעיר לגור בדירות שיכון מתפוררות. כאמור ההזנחה היא תוצר של בניית שכונות חדשות והזנחת הישנות והזנחה של חברות הדיור הציבורי את נכסיהן. ראוי לכן לרתום את חברות הדיור הציבורי למעורבות גדולה יותר באחזקת הבניינים שבהן יש דיור ציבורי. ראוי לעודד קהילות מקומיות כמו גם קהילות סטודנטים לגור בשכונות הותיקות, באמצעות הקלות במיסים, השתתפות ציבורית בשיפוץ בניינים, ואף אפשרות להמרת תשלומי שכר דירה בשעות התנדבות בקהילה. בתוך כך יש לשקם דירות בדיור ציבורי ריקות.

אמצעי חשוב בשיפור תשתיות הדיור הוא במתן אפשרות ליזמים לתוספת קומות. כיום, תמ"א 38 מציעה מסלול דומה, אולם הוא אינו ישים בשכונות ותיקות בערי פיתוח מטעמים כלכליים שפורטו לעיל. יש לייצר מסלול ייחודי למימוש תמ"א 38 בשכונותיהן הותיקות של ערי הפיתוח שיהפוך את התמ"א לאטרקטיבית. למשל, הקלות רבות במיסים, השתתפות משרד הבינוי והשיכון בעלות שיפוץ וחיזוק המבנים, או התניית בנייה בשכונות החדשות בשיפוץ מבנים בשכונות הותיקות. התניה שכזו תהייה אפקטיבית אם תלווה בשיווק קרקעות לבנייה בשכונות החדשות במחירים מוזלים – קרי ביטול שיטת המכרזים המבוססת על מחיר גבוה בלבד, והמרתה במכרזים בהם היזמים מציעים השקעה בשכונות הותיקות.

אפשרות נוספת שיש לשקול היא מימוש תמ"א 38 במימון ציבורי, כאמצעי להגדלת מלאי הדיור הציבורי. במילים אחרות, משרד הבינוי והשיכון יפנה ביוזמתו ובמימונו לקבלנים על מנת שיחזקו וישפצו מבנים בשילוב תוספת קומות, כאשר הדירות בקומות המתווספות תשמשנה לדיור ציבורי.

 מן האמור לעיל עולה כי מדיניות ההתחדשות העירונית מבוססת על שילוב כוחות בין שורה של שחקנים:

- תושבים, ובכללם התארגנויות וקהילות מקומיות;

- רשויות מקומיות;

- גופי השלטון המרכזי, ובכללם: משרד החינוך, משרד הבינוי והשיכון, המשרד לשירותים חברתיים, משרד האוצר, חברות הדיור הציבורי; מנהל התכנון; מנהל מקרקעי ישראל;

- קבלנים ויזמים;

- ארגוני סטודנטים (דוגמת עמותת איילים).

שילוב שכזה, המתמקד בהעלאת איכות החיים בשכונות הותיקות בעזרת מימון ציבורי מחד, והטלת משימות התחדשות על יזמים הבונים בשכונות חדשות כנגד הקלות במס וכנגד הורדה של מחיר הקרקע, עשוי להציע פתרון לבעיית המעירים החפצים לגור בערי הפיתוח. בשילוב עם מדיניות תחבורה נבונה, ובהובלה נבונה של ראשי הרשויות המקומיות, יש סיכוי ממשי שחזון זה יתממש.

מקורות

אלמלך, י. ולוין-אפשטיין, נ. (1998). "הגירה ושיכון בישראל: מבט נוסף על אי שוויון אתני", מגמות, ל"ט (3), עמ'. 243-269.

גורוביץ, נורמה. וכהן-קסטרו, איילת. (2004). החרדים – תפרוסת גיאוגרפית ומאפיינים דמוגרפים, חברתיים וכלכליים של האוכלוסייה החרדית בישראל, 2001-1996 (סדרת ניירות עבודה מס' 5), ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

דהן, מומי. (1999). האוכלוסייה החרדית והרשות המקומית (חלק א': השפעת הרכב האוכלוסייה בירושלים על  תקציב העירייה), ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

זיו, נטע. (2006). "בין שכירות לבעלות: חוק הדיור הציבורי והעברת הון בין-דורית בפרספקטיבה היסטורית", משפט וממשל, 9 (2), עמ' 411-460.

יפתחאל, א. וצפדיה, א. (1999). מדיניות וזהות בערי הפיתוח: השפעת התיכנון והפיתוח על יוצאי צפון אפריקה, 1952-1998. באר-שבע: מרכז הנגב לפיתוח אזורי.

צפדיה, א. ויפתחאל, א. (2004). "מדינה, מרחב והון: מהגרים בישראל וריבוד חברתי-מרחבי", בתוך: פילק, ד. ורם, א. (עורכים). שלטון ההון, ירושלים: ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמ'. 197-221.

Tzfadia, E. (2006). “Public Housing as Control: Spatial Policy of Settling Immigrants in Israeli Development Towns”, Housing Studies, 21(4), pp. 523–537.

Tzfadia, E. and Yacobi H. (2011). Israeli Space: Periphery, Identity & Protest, Routledge.

           


[1] ראו בנושא זה יפתחאל וצפדיה, 1999; אלמלך ולוין-אפשטיין, 1998.

[2] להרחבה ראו: צפדיה ויפתחאל, 2004; Tzfadia, 2006.

[3] על הקשר בין דיור חברתי בערי הפיתוח, הקמת המצפים וההתנחלויות ראו: Tzfadia and Yacobi, 2011.

[4] על המאבקים סביב סוגיית הדיור הציבורי ראו: זיו, 2006.

[5] על תפרוסתם של החרדים בערי הפיתוח ראו: גורוביץ וכהן-קסטרו, 2004.

[6] ראו בנושא בהדגמה על ירושלים: דהן, 1999.

[7] למידע נרחב על ההשגות השונות להצעת חוק התכנון והבנייה, בדגש על השגות בתחום החברתי, ראו במקום: מתכננים למען זכויות תכנון: http://www.bimkom.org/publicationView.asp?publicationId=175.  על סוגיית סמכות הועדות המקומיות ראו בדף זה מכתבם של גילד-חיו, ברוך ומוגילבסקי לחברי ועדת הכנסת המיוחדת להצעת חוק התכנון והבנייה, שכותרתו: הערות ארגונים חברתיים – ועדות מקומיות (הסמכה, פיקוח ובקרה); ועדה למילוי תפקידי ועדות מקומיות.

[8] עמדה דומה הביע שבתאי שגב, מנהל אגף שיקום שכונות במשרד הבינוי והשיכון. ראו: http://www.themarker.com/realestate/1.647741 . עמדה דומה הביע המועצה הארצית לתכנון ובנייה בדיון שקיימה במסגרת הולנת"ע בפברואר 2011. ראו דיווח: http://www.themarker.com/news/1.610209. גם היזמים טוענים שתמ"א 38 אינה רווחית בעבורם כשמדובר בפריפריה. ראו: http://www.themarker.com/realestate/1.598425

[9] עוד על הול"לים ראו: צפדיה ויפתחאל, 2004.

[10] לאחרונה ראה אור מחקר פרי עטו של זהר שלפמן, שבחן את השפעות מענקי הדיור שהונהגו בשנים 2001-2003 בבאר שבע. ממצאי המחקר מעידים כי המענקים הובילו למשבר דיור בעיר. ראו בנושא: http://www.themarker.com/realestate/1.678575

About these ads

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: